הכל על הנבל

צוות המיתר של אילת ביקר במפעל Camac שבאזור שפך הלואר וחזר עם תמונות, חוויות והסברים על תהליך בניית הנבל
את הביקור שלנו בצרפת התחלנו בחנות של Camac בפריז, שם פגשנו את מנהלת החנות קלוד. רצינו ללמוד על הדגמים השונים של נבלי קמק ועל ההבדלים ביניהם לפני שנבקר במפעל. קלוד ענתה על כל שאלה, הסבירה וניגנה ברצון על כל נבל שרצינו לשמוע.
היא גם ניגנה דואט עם נילי על אחד הנבלים היפים שראינו, קמק אליזה.החנות של קמק, ולמעשה כל חנות ראשית של יצרן נבלים, היא ביקור חובה לחובבי נבל. זו הזדמנות נהדרת לראות המון נבלים שונים ודומים באותו מקום ולהתנסות בהם. מלבד הכיף הטהור, זו גם חוויה לימודית.

המפעל של קמק נמצא בעמק הלואר בצרפת. היסטורית, אזור העיר נאנט (Nants) הקרובה לשפך הלואר היה אזור של יצרני רהיטים, בעיקר בגלל הקרבה לים ולנתיבי ייבוא העץ מרחבי העולם. עם השנים תעשיית הרהיטים הצרפתית באזור ירדה מגדולתה אך תשתיות התעשייה נשארו. זו הסיבה שמפעל קמק הוקם באזור זה וכך הוא נהנה מאספקה נוחה של עצים מיוחדים מכל רחבי העולם.
הנסיעה למפעל הייתה טיול בפני עצמו – נסיעה בעמק הלואר שבו טירות מהיפות באירופה, כבישים כפריים ונופים יפים.

את הביקור במפעל התחלנו בחדר הנבלים. אחת המשימות שלנו בביקור הייתה לבחור ולהביא איתנו לישראל שני נבלים קלטיים עבור לקוחותינו. כפי שנבלאים רבים יודעים, בין שני נבלים מאותו הדגם יכולים להיות הבדלים משמעותיים. ההבדלים הם לאו דווקא באיכות הכלי אלא דווקא באופי הצליל שהוא מפיק.

התחנה הבאה הייתה ה"נגרייה". כמעט כל חלקי העץ שמהם בונים נבל מיוצרים בעבודת יד בחדר הנגרייה. הלותיירים מייצרים את החלקים השונים של הנבל באמצעות מכונות חדישות שמשולבים בהן שואבי אבק, ולכן חדר הנגרייה נקי ביותר והעובדים בו אינם נדרשים לחבוש מסיכות נשימה. המכונה המעניינת ביותר היא מכונת ה-CNC שמבצעת חירור מדויק של צוואר הנבל.

לאחר הבנייה של הסאונבורד מחברים אותו עם תיבת התהודה. את תיבת התהודה של הנבל בונים מסוגים שונים של עץ, לפי בחירה ולפי הדגמים השונים. תיבת התהודה ולוח הצליל הם שני הגורמים המשפיעים ביותר על הצליל שיפיק הנבל. העץ לבניית תיבת התהודה מכופף במכבש ולאחר מכן בונים לו מסגרת עץ וחיזוקים. החיזוקים של הנבל הם אלמנט ייחודי של קמק. יש יצרנים שמשתמשים בחיזוקים מעץ ואחרים משתמשים ביציקת ברזל; בנבלי קמק משתמשים בעץ סנדוויץ' משולב באלומיניום. הרעיון הוא לשלב את יחס החוזק/משקל הטוב של אלומיניום עם התכונות האקוסטיות של העץ.

בחדר הבא מחברים בין חלקים שונים של הנבל ומרכיבים נבלים שלמים לפני צבע. החלק הקטן ביותר הנושא את העומס הגדול ביותר בנבל הוא בלוק הברך שמוצמד לצוואר הנבל בקצה העליון של תיבת התהודה. בחדר ניתן לראות גם כתרים, רגליים ועוד. הרכבת החלקים דורשת דיוק מרבי. לאחר ההרכבה מבצעים גימור לנבל השלם כדי להבטיח שכל החלקים מתאימים זה לזה באופן מיטבי. הנבל מפורק לשם צביעה, אך אותם חלקים בדיוק יורכבו יחד בסיום התהליך.

החדר הבא הוא המקום שבו בונים את לוחות הצליל, הסאונדבורד. הסאונדבורד הוא אחד הפרטים המורכבים ביותר בנבל מכיוון שהוא מורכב משלבים רבים של לוחות עץ אשוח המודבקים יחד. אלמנט חשוב נוסף בסאונדבורד הוא העובי המשתנה שלו. באזור הבאס הלוח הוא בעובי של יותר מסנטימטר ובטונים הגבוהים העובי הוא מילימטר או שניים.

אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של קמק הוא העמוד. העמוד של נבלי קמק מיוצר מסיבי פחמן ומייצרת אותו חברה שבונה תרנים לסירות מפרש. היתרונות של סיבי הפחמן הם משקל קל, חוזק רב ועמידות לשנים רבות – תכונות המאפיינות גם את נבלי קמק.

צד אחר של המפעל הוא המקום שבו מכינים את חלקי המתכת של הנבלים: פלטות לצוואר, חלקים למנופים, דיסקים, פדאלים ועוד. מפעל קמק מייצר כמעט הכול בעצמו באמצעות מכונות ומחרטות ממוחשבות. מנגנון הפדאלים בלבד כולל כמעט אלפיים חלקי מתכת. המבקרים במקום רואים את המחרטה הממוחשבת פולטת דסקיות למנופים של נבלים קלטיים ואת מכונת ה-CNC מחוררת לוח עבור צוואר של נבל פדאלים. חלק מהחלקים נשלחים לציפויים שונים – זהב, פלטינה ועוד.

אחרי שחלקי המתכת נחרטים, מכורסמים ועוברים ציפוי הם מגיעים לחדר ההרכבה. את אלפי החלקים של מנגנון הפדאלים יש להרכיב בדיוק ובזהירות מרבית. ההרכבה כוללת ריתוך בפיקים (spot welding), לחיצות בפרס והברגת ברגים. דיוק מרבי בהרכבה מאפשר פעולה חלקה של הפדאלים לאורך שנים.

אחרי הצביעה עוברים כל החלקים המורכבים לחדר ההרכבה הסופי. שם המנגנון מורכב על צוואר וכל חלקי העץ של הנבל מורכבים יחדיו בזהירות, כדי לא לפגוע בגימור המיוחד. כדי שהנבל יהיה מושלם חשוב מאוד להתאים זה לזה את החלקים שהורכבו לפני שלב הצבע.

המפעל של קמק עמוס בהמון נבלים מסוגים שונים בכל שלבי הייצור. מחמם את הלב לראות כמות כזאת של נבלים – סיור במפעל לנבל הוא חוויית חובה לכל חובב נבל.

חשבנו שבחירת הנבלים עבור הלקוחות בארץ היא המשימה הקשה ביותר שעומדת בפנינו, אבל גילינו שלהביא אותם לארץ בטיסה זה לא פשוט בכלל. אתם יכולים לראות כאן את הארגזים הגדולים ולדמיין את התגובות שקיבלנו בשדה התעופה. למרבה המזל הכול היה מתואם מראש והדיילת של אייר פראנס הייתה אדיבה ויעילה במיוחד. מה שבטוח – למדנו דבר חשוב מאוד: נבל קטן פירושו ארגז גדול מאוד! וכשהגענו הביתה, למרות העייפות מהמסע המפרך, לא יכולנו שלא לכוון את הנבלים ולנסות אותם.

מפעל הנבלים Eagle Harp הוקם בשנת 1995. הבעלים בנה בעבר נבלים סיניים מסורתיים, אך בתו רצתה נבל קלאסי וכך החל לבנות נבלים קלאסיים. את הידע על בניית נבלים קלאסיים רכש ממקור רוסי בעזרת מתורגמנים והעביר אותו לכמה בוני כלים סיניים. שלושה מתלמידיו המקוריים בונים כיום נבלים בסין. לפי מה שנאמר לי בביקור, איגל הארפ הוא המפעל הגדול יותר מבין שני יצרנים סיניים, ומלבדו יש מפעל נבלים נוסף בדרום סין. נוסף על כך קיים בשנגחאי מפעל שמייצר נבלים קלטיים ונבלי פדאלים עבור יצרן מערבי.

התכנון המכאני המקורי של הנבלים הוא רוסי ודומה לזה של נבל לוצ'ארסקי, המוכר היטב בארץ. הבעלים של המפעל מנסה לשנות ולשפר את הנבלים עם הזמן, כך שהמכאניקה של הנבלים היום דומה לשילוב של נבל רוסי עם משהו מעט יותר מודרני. את העיצוב החיצוני אתם יכולים לשפוט בעצמכם. העץ שממנו בונים את הנבלים מיובא מכמה מקומות בעולם: אוסטריה, מדינות ברית המועצות לשעבר וצפון אמריקה. מעניין מאוד לציין שבמפעל נוהגים ליישן ולייבש את העץ במשך שנים רבות, בניגוד לרוב בוני הנבלים, המייבשים את העץ כשנה. איגל הארפ נותנים לעץ להתייבש שלוש שנים לפחות, ובמפעל יש גם חדר מיוחד ובו עץ שממתין יותר מ-15 שנה להפוך לנבל. לטענת הבעלים, ככל שמייבשים את העץ זמן רב יותר התוצאה הסופית טובה יותר.

באופן אישי הופתעתי ללמוד שבסין אין למצוא עץ מתאים לבניית נבל, וכדי לבנות כלים קלאסיים יש צורך לייבא עצים מאירופה.

המפעל עצמאי כמעט לחלוטין ואינו משתמש בספקי משנה. מכונות CNC מייצרות את כל חלקי המתכת הדרושים. מיתרי גיד נרכשים מ-Bow Brand המוכרים, ומיתרי מתכת נרכשים מיצרן סיני. המפעל מייצר מעין מיתרי ניילון כרוכים שדומים מעט למיתרי מתכת. את המיתרים הללו מתקינים על נבלים קלטיים ולפעמים גם על נבלי פדאלים וכך חוסכים משמעותית בעלות הכלי. מובן שנדרשת פשרה על איכות הצליל שמופק מהם, אך להערכתי יש למיתרים הללו יתרון מסוים על מיתרי הNylgut שאנו מכירים.

נדמה היה שהנבלים הקלטיים הקטנים מפיקים צליל שדומה יותר לנבל סיני מאשר לנבל קלטי מסורתי. האיכות של הנבלים אינה מגיעה לרמה שאנחנו רגילים לראות אצל היצרנים המערביים. הנבלים של איגל הארפ כבדים יחסית: נבל קונצרטים 47 מיתרים שגודלו דומה לסלבי דפנה אקסטנדד או לקמק אתנה שוקל 45 ק"ג. לטענת הבעלים, הנבל כבד מפני שחשוב מאוד שאף חלק בנבל מלבד הסאונדבורד לא ייכנס לוויברציות בעת הנגינה. זה הגיוני, אבל עדיין כבד מאוד. חשוב להזכיר שוב שהמפעל מייצר נבלים רק כ-15 שנה ואפשר לצפות שימשיך להשתפר עם הזמן. הנבל שהכי מצא חן בעיניי במפעל היה נבל פדאלים עם 40 מיתרים.

המפעל מייצר גם נבלים סיניים מסורתיים, כלים פשוט נפלאים בייחודם. קשה לדמיין כמה מסובך לנגן עליהם ולהפיק את הצלילים הנדרשים. כלי מעניין מאוד שמצאתי במפעל היה סוג של נבל כרומטי מוזר, קונגהו (Konghou) מודרני. המיתרים מותקנים על שני צדי הצוואר וכך גם מנגנון דאבל אקשן של דיסקים, מנגנון כפול ומורכב מאוד. כל המכאניקה המסובכת הזאת מתופעלת באמצעות שבעה פדאלים, כמו בנבל קלאסי רגיל. נוסף על כך לכל מיתר יש גשר עצמאי, כמו בנבל סיני מסורתי, כך שאפשר למתוח את הצליל שמפיק המיתר כפי שאנחנו מכירים ממוזיקה סינית. למרות שאפשר לייצר את הכלים האלה, כיום הם אינם מיוצרים עוד מכיוון שהם מסובכים מדי לתפעול ואין להם לקוחות. או כמו שאמר הבעלים בסינית – "טאי מאפן", ובעברית: "יותר מדי בעיות".

אילו כלים אני צריך? זו שאלה חשובה שנגני נבל חובבים ומקצועיים שואלים הרבה פעמים. המאמר הזה יוכל לעזור לכם, נגני הנבל, לאסוף את הכלים המתאימים ולהקטין את הסיכוי שתמצאו עצמכם עם נבל לא מתפקד בדיוק לפני הופעה או אפילו בבית, מחכים לטכנאי עד שיוכל להגיע ולתקן את התקלה באופן יסודי.
היצרנים של כלי התחזוקה מייצרים כלים בעיצובים שונים ומשונים. כשאתם בוחרים את הכלים חשוב שהם יתאימו לצורכיכם בגודל ובצורה. הנבל צריך בדרך כלל כלים במידה קטנה יחסית. חשוב מאוד לנסות לקנות כלים מרופדים ככל האפשר כדי למנוע נזק במקרה שהם מחליקים מהיד בזמן עבודה. זו הסיבה שמפתח הכיוון מצופה בגומי בדרך כלל.

מפתח כיוון: המפתח חשוב והוא משמש לא רק לכיוון הנבל. יש בנבל ברגים אחרים שפותחים אותם בעזרת אותו המפתח. למפתח הכיוון מידות שונות. מקבלים אותו עם הנבל ומידותיו אינן זהות לכל הנבלים.
 
פיקאפ לנבל (שקט, מכוונים!): מרבית הנגנים משתמשים בטיונר דיגיטלי ולא כולם מכירים את הפיקאפ קליפס. התוספת הקטנה הזאת, שמתאימה לרוב המכשירים, עוזרת מאוד בזמן כיוון הנבל. אין מדובר במיקרופון רגיל אלא בחיישן פיאזואלקטרי. לכן ברגע שמחברים אותו למכשיר הוא נהיה אדיש לרעשים בחדר וזה גם היתרון הגדול שלו. את הטיונר אפשר להניח על מעמד התווים או אפילו על הרצפה, ואת הפיקאפ אפשר לחבר לנבל באזור הקרוב ביותר למיתר שרוצים לכוון. מומלץ גם להשתיק את מיתרי הבאס ביד או באמצעות משתיק מיוחד.
 
מברגים: המברג ישמש את נגן הנבל לכיוון דיסק או ליבר שהשתחרר או סתם יצא מכיוון. דיסק שיצא מכיוון או השתחרר יכול לעשות רעש מחריד בעת הפריטה על המיתר, והוא גם יכול סתם לא לעבוד. הדיסק הוא שמעביר את המיתר מבמול לבקר או מבקר לדיאז. השאלה "איזה מברג אני צריך?" היא שאלה טובה ונפוצה. התשובה אינדיבידואלית ותלויה בסוג הנבל. ברוב הנבלים המברג הנדרש הוא מברג שטוח בגודל בינוני-קטן, 4 מ"מ. מכיוון שהגודל הנדרש הוא אינדיבידואלי ויש נבלים שלא כל הברגים בהם באותה מידה, מומלץ לבדוק לפני שיוצאים להופעה. המידה מגדירה אך ורק את ראש המברג ולא את אורכו, אבל למרות זאת חשוב לא לקנות מברג ארוך מדי מכיוון שהשימוש בו יהיה מגושם.
 
קאטר: הקאטר הוא כלי חיתוך מאסיבי יותר ממספריים והוא מצוין לחיתוך מיתרים, בעיקר אלו העבים יותר. תמיד מומלץ לקנות כלים איכותיים, אך זה נכון שבעתיים כאשר מדברים על קאטר. הקאטר אמנם יכול לחתוך גם מיתרי מתכת, אבל זה קשה יחסית והוא יישחק במהירות. לכן אני ממליץ על קאטר עם מכפיל כוח. הקאטר הזה יהיה יקר וכבד יותר אך הוא דורש הרבה פחות מאמץ לחיתוך מיתר מתכת קשה.
 
שפיץ פלאייר: מומלץ להחזיק שפיץ פלאייר קטן בתיק הכלים. הפלאייר הזה יעזור לכם לאחוז בחלקים, בדומה לפינצטה – למשל בזמן קשירת מיתר עבה, בזמן שמנסים לשחרר מיתר שנתקע או בזמן החלפת מיתר מתכת.
 
 

זה אולי נראה טריוויאלי, אבל בכל זאת אנו נתקלים בשאלות בסיסיות בנושא ולכן החלטנו להעלות מאמר קצר זה.
 
היכן להניח את הנבל? הנבל הוא כלי יפה ואלגנטי מאוד ולכן אנשים רבים מציבים אותו במרכז החדר, במיוחד כאשר מדובר בנבל פדאלים גדול וכבד – נוח להחזיק אותו במקום שבו אפשר גם לנגן עליו. הבעיה העיקרית היא שנבל הוא כלי מוזר מאוד מבחינה הנדסית, מעין משולש הפוך שעומד על הראש. הוא עומד על בסיס צר ומרכז הכובד שלו גבוה ולא ממורכז. לכן הנבל הוא אובייקט מאוד לא יציב. מכה קטנה בכיוון הנכון (או הלא נכון) יכולה להפיל את הנבל לאחור. הנפילה לבדה בעלת פוטנציאל הרסני, אבל נוסף על כך נבל גדול יכול לאוצר בתוכו לחץ של עד אלפיים קילוגרם! כך שהנפילה יכולה להשבית אותו כליל ולהביא לשיפוץ יקר מחוץ לגבולות ישראל. קהילת הנבל בארץ אמנם קטנה יחסית, אבל כבר יצא לנו לשמוע על כמה נבלים שפשוט נפלו.
 
אז איפה כן להניח את הנבל? קודם כל חשוב שהנבל יעמוד על משטח קשה ויציב כדוגמת רצפת שיש או אבן. שטיח עבה הוא משטח מסוכן להניח עליו נבל. כשלא מנגנים, הכי טוב להחזיק את הנבל בפינת החדר כאשר העמוד כלפי חוץ ותיבת התהודה פונה כלפי הקיר. לא, אנחנו לא מעמידים אותו בפינה בעונש אלא מגנים עליו: במצב כזה יהיה כמעט בלתי אפשרי להפיל את הנבל בטעות. מי שאין לו פינה פנויה בחדר יכול להצמיד אותו לקיר במקום שבו הוא הכי פחות מפריע, כאשר העמוד כלפי חוץ. חשוב מאוד להרחיק את הילדים מהנבל. ילדים הם קטנים וחלשים מכדי להחזיק או אפילו להזיז את הנבל, אך הם כבדים מספיק כדי להפיל אותו בטעות אם מעדו. אם אתם רוצים לתת לילדים שלכם לשחק בנבל או לפרוט עליו רצוי שתשגיחו עליהם.
 
נוסף על החשיבות של מיקום הנבל בחדר, חשוב גם להגן על הנבל משינויי מזג אוויר. רצוי להרחיק את הנבל ככל האפשר משינויי טמפרטורה ולחות: לכסות את הכלי כאשר לא מנגנים עליו, למנוע ממו רוח ישירה של מזגן וכדומה. נושא חשוב מאוד הוא הלחות. כמו בכלי נגינה אחרים, העץ שהנבל עשוי ממנו זקוק לסביבה לחה יחסית. איזור החוף מתאים מבחינה זו, אבל אם מחממים בחורף ומפעילים מזגן בקיץ יש לשים לב לגובה הלחות. לנגנים מאזורים יבשים יותר כמו דרום הארץ או ירושלים אנו מציעים לרכוש מפזר לחות. כדאי לרכוש מפזר לחות שבו אפשר לקבוע את רמת הלחות הרצויה.
 
אחסון לטווח ארוך: האם לשחרר את המיתרים?
שאלה זו נראית הגיונית, שכן מתח המיתרים על הנבל משפיע עליו עם השנים והמיתרים גם הם נקרעים מדי פעם. אז האם עלינו לשחרר את מתח המיתרים כאשר לא מנגנים? התשובה היא לא ולא! ראשית, מתח המיתרים שומר על הנבל "בכושר". המתח של המיתרים הוא אחד הדברים ששומרים על שלמות הנבל. כל חלקי העץ של הנבל נמתחים עם השנים ושחרור המיתרים עלול לגרום לנזק של ממש.
המיתרים עצמם מתיישנים גם כאשר לא מנגנים עליהם. גם אם נראה שנשמור על המיתרים אם נוריד מהם מתח, יש סיכוי טוב שנרצה לנגן ואז נצטרך להתחיל בתהליך הארוך של מתיחת המיתרים והחזרת המתח לכל הנבל. מיתרים שהיו אמורים להיקרע ייקרעו ממילא.
ולבסוף, מכיוון שקשה מאוד ואפילו מתסכל לנגן על נבל שלא ניגנו עליו תקופה ארוכה ושהמיתרים בו רפו, יש סיכוי טוב שלא נוכל לנגן כלל יום או יומיים ויעבור לנו החשק לגמרי.
 
אז מה כן עושים? מבקשים ממישהו שיכוון את הנבל פעם בשבוע ויחליף את המיתרים הקרועים. כך נשמור על הנבל וכשנחזור לנגן נקבל נבל שמח, מכוון, יציב ושלם!
 
לסיכום נדבר על ביטוח הכלי. נגנים רבים נוהגים לבטח את הכלים שלהם במסגרת ביטוח תכולת הדירה. ביטוח כזה בעייתי מכמה בחינות. הנבל הוא פריט ייחודי, שלא כמו טלוויזיה, ספה או ריהוט אחר שנמצא בבית. לכן סוכנויות הביטוח לא תמיד יודעות איך להתמודד איתו בזמן כתיבת הפוליסה ולא יודעות מה לעשות כשצריך לממשה. מומלץ לבטח את הכלים בחברת ביטוח מחו"ל אשר מתמחה בכלי נגינה. החברות האלה יודעות בדיוק מה הן מבטחות, ולכך יש שתי השלכות. הראשונה והחשובה בעיניי היא שבמקרה של נזק מחוץ לבית או בתוכו הפוליסה תכסה משלוח ותיקון אצל יצרן הכלי ותאפשר להחזיר את המצב לקדמותו. ההשלכה השנייה היא עלות הביטוח: מניסיוננו, ביטוח על ידי חברה מתמחה בחו"ל הוא זול יותר והכיסוי טוב יותר.